כמה עצוב שכל מה שנוכל לתת להן – זה אוכל



כבר שנתיים ו69 פוסטים עברו עלי תחת עץ הפקאן, כולם עסקו בסביבתי, בחברתי, לא העזתי לגעת. אני אדם שבוכה כשיש סוף עצוב בספרי ילדים, על סרטים אין מה לדבר, פשוט שמרתי על עצמי ידעתי שיש דברים איתם אני לא מסוגלת להתמודד!

ואז פגשתי את אבי מנהל המקלט לפליטות: רובן מאריתריאה, רובן נאנסות על-ידי המבריחים בסיני, רובן מגיעות בהריון, כשאין אפשרות לעשות הפלה הן יולדות את ילדיהן ומגדלות אותן. פגשתי אותו בגלל מעורבותו באדם לאדם ושיתוף הפעולה שרציתי לרקום עם ספריית הפאזלים, במיומנות של פילנטרופ ותיק הוא התחיל לספר לי על המקלט, הנשים, הילדים ובעיקר על מצוקת המזון, הוא התחיל את המשפט ב”את שואלת במה את יכולה לעזור?” ודיבר על החורף והצורך באוכל, על זה שהוא מחטט לחברים שלו בארונות ולוקח להם מוצרי מזון למקלט, מאז הצורך שלהן באוכל הולך איתי אפילו שמראש לא שאלתי…התחלתי לעסוק בפליטים.

איפה זה לעזאזל אריתריאה?
לראשונה בחיי גיליתי אותה, מדינה קטנה מתחת לסודן, גודל פי 5 ביחס לישראל, תושבים 6 מיליון, קיבלה עצמאות מאתיופיה ב1993 במישור הדמוקרטי:

דמיינו מדינה שכמעט ואין בה אינטרנט. השלטון מפעיל שני אתרים בלבד, אחד מטעם “המשרד לענייני אינפורמציה” והשני מטעם המפלגה השלטת. דמיינו מדינה בה כל מוסדות העיתונות הכתובה העצמאית נסגרו כבר לפני למעלה מתשע שנים. במדד חופש העיתונות העולמי, דירג ארגון “עיתונאים ללא גבולות” את המדינה הזו במקום ה-175 והאחרון.

דמיינו מדינה בה חל איסור גורף להתאגדות פוליטית שלא מטעם המפלגה השלטת. אופוזיציה איננה חוקית ומאסר ללא משפט הוא הדין לגבי כל אדם המותח ביקורת פומבית על המשטר. כבת של אסיר ציון לשעבר ובעלת שיח פנימי מתמשך עם מושג החופש, משהו בי מצטמרר, גם אני הייתי שואפת לברוח!

סיני שלי היא וחופש, שלהן עינויים
לפי דו”ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בשנת 2010 הוברחו לישראל דרך הגבול עם מצרים 11,763 בני אדם. רבים מהם נפלו קורבן למבריחים, אשר דרשו דמי כופר גבוהים כדי לשחררם. עד שהכסף שולם, הם הוחזקו כבני ערובה, בתנאים תת אנושיים , ועונו. העינויים שימשו אמצעי לחץ על קרובי משפחתם לשלוח מהר ככל האפשר את כספי הכופר. כמה מהעדויות מלמדות כי חלק מהקורבנות נרצחו בידי המבריחים או הורעבו למוות. על פי העדויות שנאספו, רוב הנשים שהוחזקו בידי המבריחים במדבר במהלך שנת 2010 נאנסו, רבות מהן לעתים תכופות “מתי מדבר” היא הכותרת של דו”ח העדויות שגבו אנשי מוקד הסיוע לעובדים זרים ותת הכותרת “מוקדש לאלו שנרצחו, ולאלו שעודם מוחזקים בידי סוחרי אדם תאבי בצע” ומה עם מי שעברה את התופת ונותרה בחיים, איך אפשר לחיות עם טראומה שכזו?

בארץ המובטחת
פליט זה סטטוס שיש עמו זכויות, או לפחות מחייב את המדינה המארחת http://www.dtox.co.il/wordpress/wp-admin/themes.phpלהתייחס אליך כאדם, מסתבר שבישראל לא ממהרים להעניק את המעמד הזה. וכך כותב רן כהן מ”רופאים לזכויות האדם” למעלה מ-9,000 מבקשי מקלט אריתראים נמצאים היום בישראל. אף לא אחד מהם הוכר כפליט, למרות שבמדינות העולם 96% מיוצאי המדינה הזו מוכרים ככאלה.

לאריתראים בישראל אין נגישות לזכויות חברתיות בסיסיות – לרובם אין אשרות עבודה, לכולם אין נגישות לשירותי בריאות או רווחה… ברחובות הם בלתי נראים, שדופים, עלובים, עניים, שותקים. חוץ מכמה אוהבי פליטים יפי נפש, מי משתין לכיוון שלהם בכלל?

מה כבר אפשר לעשות?
אוכל ביקש אבי, במקלט משוועים למזון
“אנו מחלקים כ- 100 קג של ירקות ופרות טריים בשבוע ועוד כ-100קג של מזון יבש, שמן, פסטה, אורז, שמן, קטניות, קמח וכד’. הצרכים הם אדירים”.
בית החינוך הדמוקרטי “שבילים” ויגאל התגייסו, בשבוע הקרוב נעמיד עגלה ונאסוף אוכל למקלט, אם כל משפחה תביא קילו אוכל יבש ו10 ₪ לפרות וירקות טריים נבטיח אספקת מזון לכל דרות המקלט למשך שבוע, כמה חבל שכמו שאמרה חגית זה מרגיש כמו פלסטר על שבר פתוח.

4 תגובות לפוסט "כמה עצוב שכל מה שנוכל לתת להן – זה אוכל"

  1. מאת aviv:

    אני מרגישה. ..חוסר אונים מוחלט וייאוש. הכותרת שלך כל כך, כל כך נכונה.
    אנדב את “הפלסטר” מכל הלב ועם כל אוזלת היד שלי.

  2. מאת נעמה פינברג:

    אשמח להגיע לתרום זמן איכות עם הילדים ועם הנשים ולהניק
    אני אם לתינוק בן 9 חודשים ומלאה בחלב

  3. מאת שושנה טל:

    אפשר פרטים?? איפה העגלה באיזה ימים?? אשמח מאוד לתרום ולהעביר הלאה.יופי של יזמה!!!

  4. מאת lili:

    העגלה נמצאת בלובי של שבילים בית הספר הדמוקרטי, ניתן לתרום גם בלוונדר וגם בירוקה בכרכור, בנוסף …בשרשור של מושבה חופשית יש תגובה מפורטת של אבי מנהל המקלט בנוגע לצרכים נוספים

כתיבת תגובה