חרות היא קצת כמו אויר



קראו לו סלווה קורילוב והוא היה חבר של אבא שלי, הוא גם היה האדם היחיד שהצליח להימלט ממסך הברזל בשחייה! זה סיפורו:
הוא נולד בעיר קטנה הנמצאת במרחק של יותר משבוע נסיעה מהים, הרומן עם הים החל לאחר הצבא, כשלמד אוקיאנוגרפיה, הצטרף לקבוצת צלילה מחקרית, עשה קורס ניווט, למד אנגלית עשה יוגה וחלם להשתתף במסעות הצלילה של ז’ק קוסטו אבי הצלילה המודרנית.

כמה וכמה פעמים ביקש דרכון ואישור יציאה כדי להשתתף במסעות מחקר בעולם וקיבל סירוב, אח”כ ביקש אישור יציאה כדי לבקר את אחותו בקנדה וסורב, הוא הבין, כך כתב, ש”המולדת שלי דנה אותי למאסר עולם על לא עוול בכפי. עד מותי לא אוכל לראות את העולם החופשי”.

הוא החליט לברוח, התוכנית הראשונה הייתה להתגנב כנוסע סמוי לאניה, הוא תרגל צום של 30 יום, שלל מעצמו מים במשך שבוע כמו כן הוא שיפר עוד ועוד את כושרו הגופני, הזדמנות אחרת הגיעה במפתיע הוא נתקל במודעה על שיט תענוגות בן 21 יום שיצא מברה”מ לאזור קו המשווה, מבלי לעגון באף נמל זר ועל כן גם ללא צורך באשרות יציאה, התוכנית הייתה לקפוץ מהאוניה ולשחות אל החופש!

זה לא פשוט כפי שזה נשמע, כמו בכל מקום ברוסיה גם על האוניה האח הגדול פקח עין, השייט נוהל עם רשימות שמיות, הנוסעים חולקו לקבוצות שבראש כל אחת מהן היה אחראי היה חשוב מאוד לא להתנהג באופן חשוד כי ברוסיה קודם אסרו אותך ורק אחר כך שאלו שאלות.
חוץ מזה מאיפה קופצים, בלי שיבחינו בקפיצה, צוות הספינה שמר בכל הסיפונים, ובחירת מקום לא נכון תגרום לקופץ להישאב למדחפים הענקיים של הספינה ולסיים את חייו כמו בסרטים מצויירים- רסק.
והשאלה הגורלית האחרונה, איפה קופצים ולאן שוחים, מסלול האניה נשמר בסוד בשום מקום לא נראתה יבשה האוקיינוס רחב ידיים, אם תקפוץ במקום הלא נכון, לא תגיע ליבשה לעולם.

איך סלבה התמודד עם שלושת הבעיות הללו, ניתן לקרוא בכתבה שהתפרסמה בהארץ, בקיצור נאמר, שב-13 לדצמבר 1974, היתה מסיבה, התזמורת ניגנה, הים סער וסלבה ניתר אל החופש מסיפון בגובה 14 מטר אל לב אוקיינוס בחשיכה מוחלטת. לא היו כוכבים הוא לא ידע לאן לשחות, וכשהאנייה התרחקה ואיתה המוזיקה הוא הרגיש צביטה בלב.

הוא חיכה עד שיופיעו כוכבים והחל לשחות, היו מאחוריו 2,000 שעות צלילה, אינספור שעות של אימוני נשימה, למרות שלפי החישוב שלו הוא היה 18 ק”מ מחופי הפיליפינים, הוא נאלץ לשחות אל החופש -90 קילומטר בגלים שגובהם הגיע לשבעה מטרים, ללא מזון וללא מים במשך שתיים וחצי יממות. למי שרוצה לראות את האיש הנה לינק לראיון עם רם אברון ויש גם ספר לבד באוקינוס (2009 הוצאת מעריב).
לאחר בריחתו של קורילוב פוטר קברניט האונייה והועמד לדין על כך שלא מנע את העריקה. גם אחיו של קורילוב, שילם בקריירה שלו על הבריחה. קורילוב עצמו הועמד לדין שלא בפניו על בגידה במולדת ונשפט לעשר שנים., באותו זמן אבא שלי, הלל בוטמן,שגם נשפט לעשר שנים על בגידה דומה במולדת, היה בעיצומה של ה”שחיה” שלו דרך מסך הברזל היא נמשכה 9 שנים ועברה דרך רוב בתי הסוהר ומחנות המעצר של ברה”מ.
“הצלחתי. הייתי מצליח גם לו מתתי”, כתב סלבה לימים בזיכרונותיו.
בכל פעם שאני מודה על המתנות שקיבלתי: משפחה, מזון, אהבה, בריאות אני מתעכבת על החופש, החרות להגשים חלומות בעיני היא כמו אויר לנשימה איננו יודעים עד כמה היא יקרה כל עוד יש לנו אותה בשפע.
אני מאחלת לכל אחד ואחת מאיתנו להיות נכון לקפוץ מגובה 14 מטר לתוך אוקיינוס הלא נודע, על מנת להגשים את עצמו.

תגובה אחת לפוסט "חרות היא קצת כמו אויר"

  1. מאת גאולה בוטמן:

    אמן.הכתיבה מרתקת.תודה

כתיבת תגובה