משתפים חניות פרטיות?

שיתוף חניות לפי parkatmyhouse

שיתוף חניות לפי parkatmyhouse

בפעמים הנדירות שבהן אני מגיעה לתל–אביב עם הרכב המשפחתי ולא ברכבת, אני מרגישה כמו אי.טי. חבר מכוכב אחר (פרדס חנה, אלא מה) שנחת בג’ונגל האורבאני, מלחמת ההישרדות פוגשת אותי בכבישים ואני בלי ספק בעמדת נחיתות- במיוחד כשמדובר בחניה פנויה, אין לי מושג איפה יש יותר סיכוי למצוא כחול לבן פנוי, האזורים השמורים לבעלי תו חניה אזורי מחוץ לתחום והשימוש בחניון מגיע לסכומים אסטרונומיים במונחי הכוכב שלי עוד לפני שהספקתי לסיים חצי מהמתוכנן לביקור הטרנס גלקטי. ממעמקי התסכול, במיוחד בבוקר הנוכחות הקרובה להפליא והריקה להחריד של החניות הפרטיות, יכולה להגדיר את הערך “התגלמות הבזבוז” באנציקלופדיה הפנימית שלי.

זוכרת שבשלהי 2011 בעיצומו של דיון לוהט על צריכה שיתופית ומימוש שפע לא מנוצל (idling capacity) הבאתי כדוגמא את החניות הפרטיות וקול סמכותי, לצערי לא זוכרת של מי , אמר לי “זה, כבר טופל!”, בשבועות האחרונים שאלתי את עצמי מי בדיוק טיפל בזה? איפה זה עומד? ובעיקר למה אני לא משתמשת בזה!

הזדמנות עסקית מתממשת?
צללתי לנבכי הגוגל ומצאתי: ב2011 קראו לזה parksPool כיום הם חלק מאיזיפארק- private, סטארטאפים נוספים שנכנסו לתחום הם JustParkIt וPinkPark כולם מציעים לבעלי החניות הפרטיות הכנסה פסיבית ולמחפשי החנייה פתרון זול וזמין. לצערי רק בפארקס-פול יש אינדיקציה לגבי היקף השימוש בשרות, הם מדווחים על 864 מקומות חנייה ו2954 משתמשים ברחבי הארץ, לכאורה זה פתרון גאוני טוב למי שמכלה את שעותיו בחיפוש החנייה, לבעלי החניות וגם ליזמים. למעשה זה רחוק מאוד ממה שהסתמן כפוטנציאל בשלב בניית התוכנית העסקית, אם רק בתל-אביב יש 80,000 חניות פרטיות למה הן (או רק 10% מהן) לא נמצאות במאגר?
הרבה פעמים מעבר לים או האוקיינוס יש תשובות לשאלות שאיתן אנו נאבקים והאינטרנט מאפשר לחצות את המרחב והזמן בסדרת ליטופים מהירה של המקלדת, אי שם היזמים של HelloParking מיזם חנייה שנסגר מספרים באופן מקסים ותמציתי את סיפורם, מוסר ההשכל שאני בוחרת מהסיפור הוא שרווח כלכלי בלבד אינו מניע מספיק טוב להשתתפות במיזם בתחום הצריכה השיתופית חייב להיות מניע נוסף שחותם את העסקה.
בחיפוש אחר המניע הנוסף יצרתי קשר עם ParkatmyHouse.com מיזם בריטי שנולד ב2006 ודילג שנה שעברה לצפון אמריקה אחרי שיצר הכנסה פסיבית של מעל 5 מיליון דולר ל150,000 מתושבי הממלכה המאוחדת, בדרך הם גיסו מימון מ BMW i ונחשבים המיזם הכי מצליח בתחום שיתוף החנייה. היה לי מזל וקיבלתי ראיון טלפוני עם אלכס סטפני מנכ”ל החברה, הוא דיבר על סבלנות ועל כך שיצירת מיזם שיתופי מצליח לוקחת הרבה זמן, הם הולכים את הדרך הזו כבר 6 שנים וגם נהנים מיתרון הראשוניות, הוא דיבר על מיקוד ועל כך שרוב החברות המתחרות “גלשו” לעבודה עם ספקי חנייה מסחריים והם התמידו, הוא דיבר על הקהילה שנוצרה על אנשים שמצמידים לחנייה אצלם בבית שטיפת רכב כבונוס, על התקנה של נקודות טעינה לרכב חשמלי אצל בעלי החניות המאפשרת טעינה כשרות משלים לחנייה, הוא דיבר על תרומה, על כנסייה שחצתה את קו ה130 אלף לירות שטרלינג בהכנסות חנייה ומפנה את זה לפרויקטים קהילתיים. מדהים לאן ניתן לפתח חווית משתמש כה פשוטה כמו שיתוף חנייה אם רק מאמינים בה.

אז מה הבעיה? אלון מאיזי פארק Private גורס שחסמי הכניסה בישראל קשורים בפחד, הפחד של בעלי החנייה שמשהו ישתבש ושל המשתמשים להימצא בתוך רכושו הפרטי של אדם, לי זה נראה רק חלק מהתמונה בחו”ל אנשים מזמן משכירים זה לזה את הרכב, לא רק את החנייה במסגרת אתרי שיתוף כמו whipcar ואצלנו בתרבות הנועזת והבלתי פורמלית שמולידה סטארטאפים ומוצ’לרים לא מוכנים לקחת סיכון על חנייה?

אם כך לאן פנינו בשיתוף חניות ?
בעיני העצמת השיח על הרובד האידאולוגי של הבחירות הצרכניות שלנו ישפיע גם על עתיד שיתוף החניה בישראל, Tom Szaky סוג של כוכב עולה בשמי היזמות הסביבתית ואדם מקסים, שהיה המרצה המרכזי בכנס שימוש חוזר כהזדמנות עסקית טוען שהבחירות החשובות שאנו עושים בסוף אינם הפתק בקלפי אלא ההחלטות הצרכניות שלנו יום יום, אם נקפיד לנסות, להשתתף,לעודד, ולפרסם מפה לאוזן מיזמי צריכה שיתופית החברה שלנו גם מחוץ לגבולות ישראל תשתנה מקצה לקצה תוך זמן קצר, אם נשכח את התפקיד המרכזי שלנו כצרכנים, נמשיך לקבל את מה שפונה לממוצע הנמוך ביותר של כולנו פלסטיק בשקל שמפסיק להיות ראוי לשימוש אחרי 10 דקות במקרה הטוב ועולם הולך וקורס לתוך עצמו בלחץ ערמות הזבל. קיסר סין אומר במולן, סרט שראיתי עם נעם ביתי עשרות פעמים “גרגר אורז אחד יכול להטות את הכף. אדם אחד יכול להיות ההבדל בין ניצחון לתבוסה” כל אחד מאיתנו הוא גרגר האורז.
מוזמנים לקהילת הצריכה השיתופית בפייסבוק

תגים:

תגובה אחת לפוסט "משתפים חניות פרטיות?"

  1. אני מסכים מאוד – גם לדעתי נושא הפחד הוא רק חלק מהתמונה, והתפיסה של היזם שזהו החסם היא קצת שריד של חשיבה שמרנית. בתפיסה רשתית של העולם, התשובה חייבת (לדעתי, כמובן) להיות מורכבת גם מהערך המוסף הקהילתי, שבשירותים הקיימים – אלו שאני מכיר – הוא חסר.

    אפשר לראות את הוידאו החדש של פינקפארק:
    http://www.youtube.com/watch?v=Yq8zTmPIWDU

    הם מדגישים מאוד את הנושא הכספי והיתרונות היבשים (והאמיתיים לחלוטין) של השירות: למצוא במקום לחפש, לשלם רק על זמן החניה, וכן הלאה. הם לא נותנים שום ערך מוסף קבוצתי או קהילתי. היתה פעם חברה ישראלית שעשתה משהו כזה, ואני לא מוצא אותה או את האתר שלה כרגע. או שאני לא זוכר את שמה או שהיא לא קיימת כבר. הרעיון היה שעל כל חניה שפיניתי והודעתי בזמן על כך שהיא פנויה, אני מקבל נקודות לאפליקציה. על כל מספר נקודות מסויים שיש לי, אני יכול “לקנות” מקום חניה שמישהו פינה. זה עדיין מבטא תפישה כלכלית ותועלתנית, אבל זה צעד בכיוון שת”פ קהילתי.

כתיבת תגובה