מי שלא עושה – לא נכשל!

מאידך מי שעושה, מתעורר ליום חדש לצד אפשרות הכשלון , כשלון - רק המחשבה על המילה מכה גלים מאזור הטבור יוצרת מועקה בבטן, מאיטה עוד ועוד מאיימת בקפאון. יש דרכים רבות להמנע מכשלון: לאבד עניין ולדלג לדבר הבא, להאשים את הפוליטיקה, החברה, העולם … להתקל במכשול ולפרוש מסיבה מוצדקת, במקום לחפש איך לעקוף, להזיז לעבור דרך קירות. איך ממשיכים למרות הפחד? האם עדיף לפחד מהפחד כדי להלחם בפחד מכשלון, או שזה רק מזיז אותך עוד צעד אחורה. אתמול הבנתי שעבורי ההתמודדות עם כשלון דורשת שינוי פרדיגמה!

אביב, בני נכשל בפעם הראשונה בחייו (כנראה) ב31 ליולי 2007, באותו היום הוא החליט לעבור להליכה זקופה, עשה שני צעדים וחזר לזחול, אביב היה בן שנה וחודשיים מבחינתו זו הייתה התחלה של תהליך, הוא לא חווה את הכשלון שלו בעוצמה או פחד ממנו באופן אותו אני מזהה בעצמי, בנחישות הוא המשיך לנסות ולהכשל במהלך השבועות הבאים עד שהמשימה הושלמה. מה גורם לנו לראות ארוע כחלק מרצף או להתייחס אליו כמאורע מבודד, מתי אנחנו מגדירים כשלון כחלק מתהליך למידה או כניסיון המהווה שלב הכרחי ברכישת הידע הנדרש להצלחה, מי מחליט? מה יקרה אם נחליט אחרת?

לפני שנתיים הבאתי לאויר העולם את ספריית הפאזלים של פרדס חנה, מפגשים שהתקיימו פעם בחודש, בבית קפה אח”כ במסעדה ובסוף כשהחלל נהיה קטן מידי בבית הספר של ילדי. אנשים נפגשו להרכיב פאזלים ביחד, ילדים עברו כמו הוריקן מפאזל אחד לאחר, גם מי שמעולם לא הרכיב נדבק בקדחת, מעטים השאילו פאזלים הבייתה, הרכיבו החזירו ולקחו חדש כעבור חודש, רבים תרמו לספרייה פאזלים מדהימים בסוף הספרייה הכילה מעל 140 פאזלים מכל דרגת קושי וסוג. כשאתה מקיים פרוייקט מסוג זה חודש אחרי חודש אתה מפתח פרספקטיבה, היה מפגש בו ישבתי עם ערמות של פאזלים ואף אחד לא בא, בהסתכלות של שנה זה לא היה משמעותי הספרייה הלכה וצברה תעוצה ונגעה בחייהן של עשרות משפחות מפרדס חנה , קציר , בנימינה, זכרון יעקב ועד נתניה. בהיבט הכלכלי הספרייה בקושי שילמה את הדלק ובטח לא את הזמן שלי שכן הסתבר שהמפגש הקהילתי משמעותי לרוב האנשים הרבה יותר מהאפשרות להרכיב עוד פאזל במחיר סמלי. אם זאת היום אני יודעת שכשיש קהל יש אפשרות לבנות מודל כלכלי בר קיימה סביבו.

הראיה של הארוע הבדיד כרצף מאפשרת לי לארגן פעילות קהילתית בלי פחד מכשלון, יכול להיות שהמסלול בו בחרתי לפתוח את מיזם הטיולים החדש של קהילת שבילים בעייתי, יכול להיות שהתאריך מתנגש ביותר מידי ארועים אחרים, יכול להיות שלא יבואו הרבה אנשים, אבל אם מי שיבוא יהנה מהטיול, אז לטיול הבא יבואו יותר, והתאריך ירשם ביומן לפני האלטרנטיבות האחרות וכך עם הזמן וההתמדה המיזם ישרת את מי שבאמת צריך אותו.

מתי אני מאבדת את ההקשר הרחב? מפסיקה לראות האת הכשלון כשלב בצבירת הניסיון הנדרש להצלחה? האם זה קשור לכסף? לציפיות שלי מעצמי? למשמעות שאני מייחסת למיזם בעתיד שלי? מה יקרה אם המילה כשלון תוחלף בלמידה? מה נפסיד? מה נרוויח?

תגובה אחת לפוסט "מי שלא עושה – לא נכשל!"

  1. מאת טלי אבישי:

    יש ציתות של אדוארד דה-בונו שאני מאד אוהבת:

    The need to be right all the time is the biggest bar to new ideas. It is better to have enough ideas for some of them to be wrong than to be always right by having no ideas at all

    הנכונות לטעות, להכשל, להיות בעמדה של מתלמד, מאפשרת להתפתח, ליצור, ללמוד.

כתיבת תגובה