תחת עץ הפקאן

אני מקריאה לילדי את תום סויר, ביחד אנחנו חווים עולם בו חתיכת זכוכית כחולה, סליל חוט או מסמר מעוקם הופכים למשחקים אולטימטיביים, נזכרת בילד בהודו דוהר בעקבות חישור אותו הוא מגלגל בעזרת מקל, ואת הצעצועים של ילדי סנטה קתרינה, מכונית מחוטי ברזל וגלגלי קופסאות שימורים חלודות. הלב משתוקק שגם ילדי ימריאו על כנפי הדימיון – ויארגו עולם קסום סביב כל חפץ שנופל לידיהם…
המציאות של רוב ילדי הארצות המפותחות הפוכה, המשך…

“מי ירצה לשכור ספר ב20 ₪ אם במבצעים של צומת ספרים מוכרים חדש ב4 במאה?”, משפט קצר שנשען על שלוש אקסיומות המאפיינות את תרבות השופינג של המאה ה-20:
א. עדיף לקנות – החברה שלנו מקדשת את הרכוש ורכוש זה משהו שקנית ועכשיו הוא שלך!
ב. לשכור חייב להיות זול משמעותית מלקנות – כמו שלשכור דירה או רכב הרבה יותר זול מלקנות אותו ברור, לא?
ג. עדיף חדש – “חדש” תמיד נשמע עדיף ממשומש גם כשמדובר בכלי נגינה בו השימוש והתייצבות החומרים מקבע ומשביח את הצליל. המשך…

בפעמים הנדירות שבהן אני מגיעה לתל–אביב עם הרכב המשפחתי ולא ברכבת, אני מרגישה כמו אי.טי. חבר מכוכב אחר (פרדס חנה, אלא מה) שנחת בג’ונגל האורבאני, מלחמת ההישרדות פוגשת אותי בכבישים ואני בלי ספק בעמדת נחיתות- במיוחד כשמדובר בחניה פנויה, אין לי מושג איפה יש יותר סיכוי למצוא כחול לבן פנוי, האזורים השמורים לבעלי תו חניה אזורי מחוץ לתחום והשימוש בחניון מגיע לסכומים אסטרונומיים במונחי הכוכב שלי עוד לפני שהספקתי לסיים חצי מהמתוכנן לביקור הטרנס גלקטי. ממעמקי התסכול, במיוחד בבוקר הנוכחות הקרובה להפליא והריקה להחריד של החניות הפרטיות, יכולה להגדיר את הערך “התגלמות הבזבוז” באנציקלופדיה הפנימית שלי.

זוכרת שבשלהי 2011 בעיצומו של דיון לוהט על צריכה שיתופית ומימוש שפע לא מנוצל (idling capacity) הבאתי כדוגמא את החניות הפרטיות וקול סמכותי, לצערי לא זוכרת של מי , אמר לי “זה, כבר טופל!”, בשבועות האחרונים שאלתי את עצמי מי בדיוק טיפל בזה? איפה זה עומד? ובעיקר למה אני לא משתמשת בזה! המשך…